<h1>ראב"ן שו"ת סימן ק"ח</h1>
<h2>דף כ:</h2>
שאילה להרב ר' אליעזר לימדתנו רבינו כי אבילות אינו חל על מי ששטף בנהר עד שעת יאוש מברייתא דאבל רבתי [פ"ב הל' י"ב] ומירושלמי [מוע"ק פ"ג ה"ה], אך על האנינות דננו בינותינו ולא השוינו, כי אמר ר' יואל אין להן דין אונן ליאסר בבשר ויין, וראייתו כי מים שאין להן סוף אשתו אסורה. והשיבנו חבירנו ר' שלמה הא מסקינן בהדיא בריש מי שמתו [ברכות י"ח.] גבי מתו שלא בפניו דכל זמן [שמוטל] עליו לקברו כמוטל לפניו דמי וראייה מאברהם, ור' יואל אמר לן ההוא כגון שלא מת במים שאין להן סוף. ואני בעוניי השיבותיו אף לפי דבריך אם כן משעת ייאוש נמי אמאי חל עליהם אבילות, הלכך אין הנדון דומה לראייה דאם באבל הקילו להחזיקו במת נקל באשת איש, אלא וודאי כיון דשעת יאוש הוי כסתימת הגולל לחול אבילות אישתכח דקמי הכי הוי אונן. ודיני האנינות לא הרבה הוזכרו בתלמוד זולתי במיעוט המקומות בפרק (קמא) [שלישי] דברכות [שם] ובפסחים [צ"ב.] ובמגילה ובפרק טבול יום [זבחים צ"ט:] ובמועד קטן [כ"ג:] ולא נתבררו שם כל דינין. ורבי הילל מסייע את ר' יואל מיהא דגרסינן בירושלמי [ברכות פ"ג ה"א ובמוע"ק פ"ג ה"ה] משנמסר לרבים חל עליהן אבילות, והאי נמסר לרבים הוא לחזור ולטרוח אחריו. תשובה אתם אשר לבבכם כלב האריה ידעתי כי טעיתם במה שכתבתי בספר שנתתי לחתני שיחיה שמבקשים את מי שנשטף בנהר הרי הן כמי שמתו מוטל לפניו לקוברו, ודימיתם שאסור בבשר ויין כל אותן הימים, הרי תשובתכם בצידכם דקתני [אבל רבתי שם] מי שנפל לים או שטפו נהר אין מונעין מהן כל דבר מאימתי מונין להן משנתייאשו מלבקש, מדקתני [דעד] משנתייאשו מלבקש אין מונעין מהן כ"ד ש"מ דכל דברים הנוהגים במי שמתו מוטל לפניו היינו פטור מקרית שמע ותפילה ותפילין ומכל מצות ואסור בבשר ויין הכא שרי בכל הני. ועוד אמאי לא דייקיתו לישני מי שמתו מוטל לפניו פטור וכו' ותרצה רב אשי דהוא בתרא מי שמתו מוטל לפניו לקוברו לקוברו ולא לבקשו, דלקוברו אסור בכולן דיין ובשר מפכחין את הצער ומשכחין קבורת המת וכן ק"ש ותפילין ומצות, והיה המת מוטל בבזיון ואמרינן [סנהדרין מ"ו.] כל המלין את מתו עובר בעשה [ול"ת] אלא אם כן מלינו לכבודו ואמרינן נמי [מוע"ק כ"ב.] על כל המתים מדחה את המיטה הרי זה משובח. ותדע דיין ובשר אין אסורין אלא משום שלא יפכחו את צערו ולא יעסוק בקבורת המת המוטלת עליו ולא משום אנינות, דהא אם מת לו מת וקברו בחצי היום באותו יום עצמו מותר בבשר ויין לפכוחיה פחדיה, ואי משום אנינות אין אנינות פחות מיום ולילה כדאמרי' בזבחים בפ' טבול יום [צ"ט:], ובל"א אומרים משל צער הנראה לעינים הוא על כל צער, לפיכך צער של מתו מוטל לפניו אין מפכחין כדי שימהר לקוברו אבל לאחר שנקבר מפכחין צערו לאלתר, אבל שטפו נהר שאינו מוטל לפניו לקוברו ואינו מוטל בבזיון ומבקשו לידע אם חי אם מת מותר בכל דברים האסורים במי שמתו מוטל לפניו. ותו הא דאמר בגיטין בפ' כל הגט [כ"ח:] ספינה שאבדה בים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה כיון דמחזקינן לכהן בחזקת מת ולא תאכל אשתו שהיא בת ישראל בתרומה, ה"נ ליתני לא תאכל בשר ויין כל הימים שמבקשין אותו, אלא ש"מ דמותרת ש"מ. וא"ת כיון דקבורתו אינו מוטל עליה לא שייכא בצער ואינו אסורה בבשר ויין, איברא כיון דשייכא באיבול שייכא נמי בצער כל זמן שלא נקבר. ואני לא דימיתי ימים שמבקשין אותו למי שמתו מוטל לפניו אלא לענין אבילות דלא שייך בהו, ולא הוי שמועה רחוקה וצריך למנות משנתייאש ז' ול', דשמועה רחוקה לא הוי אלא לאחר שכלו ימי אבל דהיינו לאחר ל' יום לקבורה ושעת יאוש היא שעת קבורה. וראייה דקרובי ר' הילל דמשנמסר לרבים חל עליהם אבילות, הכי פי' משנמסר המת לרבים להוליכו לקבורה חל על האבילים אבילות כר' אליעזר דאמר [מוע"ק כ"ז.] משיצא מפתח ביתו.
אירע פה במגנצא יהודי אחד שכר קרון לישב עליו עד וורמיישא עם חבילתו ויהי בדרך במלון ויפגע בו הגוי וימיתיהו וישליכהו בנהר רינוס, ביום השלישי ויודע הדבר לבנו שהיה במגנצא שלא בא אביו לוורמיישא והלך אצל שרי העיר וקבל על הקרוני וישלחו לכפר הקרוני לתופשו ונמלט וברח וחיפשו בביתו וימצאו חבילתו ובגדיו ויביאו אותם ויבורר הדבר כי נרצח, ועוד תפסו גוי אחד מכפר אופנהים אגיסו של קרוני והוא הגיד כי קודם שבא לביתו רצחו על שפת הנהר והשליכו שם וזה היה בר"ח טבת, ויהי לפני חדש אדר ויבא בנו לפני זקני מגנצא ויאמר עד הנה הייתי סבור ומחזר להביאו לקבר ישראל והנה עתה נואשתי מלחזור אחריו עוד כי לא ימצא שכבר ארך הזמן קרוב לב' חדשים ולא נמצא, והורה לו חמי ר' אליקים בר' יוסף שבעה ושלשים מעכשיו מהא דתני באבל רבתי [שם] מי שנפל לים או ששטפו נהר או שאכלתו חיה אין מונעין מהן כל דבר מאימתי מונין להם משנתייאשו מלבקש, הנה נתברר שמונין שבעה ושלשים משעת יאוש, וגרסינן בירושלמי במועד קטן [שם] ר' חלבו ורב הונא בשם רב חל יום שמיני שלו להיות בשבת מגלח בע"ש, היך אפשר כלומר וכי אפשר שיחול שמיני שלו בשבת א"כ היה נקבר בשבת והא לא אפשר, ומשני תפתר שגררתו חיה וניתייאשו בשבת מלבקש ולשבת אחרת הוי יום שמיני לייאוש שהוא כקבורה ומגלח ערב שבת, אלמא שעת ייאוש כשעת קבורה. ויש שחולקין על זה ואומרים ה"מ דנתייאש בתוך ל' אבל לאחר ל' הוי כשמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד, ומביאין ראיה מהא [מוע"ק כ':] באתה לו שמועה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית שמועה רחוקה [עולה לו] ואינה נוהגת אלא יום אחד, הכי נמי ימים שביקשו הוי כימי רגל שאין אבילות חלה עליו ויום ייאוש הוי כלאחר הרגל שהוא יום ל' ואין אבילות חל עליו אלא יום אחד. ואני אליעזר אומר אין הנידון דומה לראייה, דהתם גבי שמועה רחוקה היינו טעמא דמשעת קבורה אבילות חלה עליו אלא דלא ידע שינהוג אבילות, הילכך כל ל' יום שהם קרואים אבל כדגרסינן בירושלמי ויתמו ימי בכי אבל משה ימי אלו שבעה אבל ל', וכשנודע לו בתוך ימי ל' של מת (אבילות) חל עליו [אבילות] גמור של ז' ול', [ואם נודע לו] לאחר שכלו אבלו של מת אין עליו אלא יום אחד אבל ואסמכוה רבנן מעצרת שהוא יום אחד דגרסינן בירושלמי ובבבלי והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבל שבעה אי מה חג שמונה אף אבל שמונה א"ל שמיני רגל בפני עצמו וממנו גמרינן לשמועה רחוקה שאינה אלא יום אחד, הילכך בששמע ברגל הואיל ורגל לא נהגא אבילות הוי כמו שלא שמע עד לאחר הרגל שהוא שמועה רחוקה לאחר ל' שכלו ימי אבל שלו ואין נוהג אבילות אלא יום אחד, אבל הכא דנפל למים או אכלו חיה שלא נקבר הוו כל הימים כאלו מתו מוטל לפניו ולקוברו שהרי בכך הוא עסוק, וכל זמן שמתו מוטל לפניו לקוברו אין אבילות חל עליו, וכשנתייאש אין מוטל עליו לקוברו ואין עסוק בכך והוי כיום קבורה, וחל עליו אבילות של ז' ול' הילכך יפה הורה זקן. ועוד שלא מצינו חלוק בייאוש בין תוך ל' לאחר ל' אלא סתם תנא מאימתי מונין להן משנתייאשו ולא חלוק בין תוך ל' לאחר ל'. לאחר שעברו ז' ימי אבלו של בן נמצא אביו בתוך הרינוס מקום שהושלך שם והובל לקבורה. כסבורין העם לומר שצריך לישב עוד ז' כבתחילה דהשתא הוה סתימת הגולל, והורה לו זקן [דאין צריך] רק לקרוע משום דהוי שעת חימום. וסעד לדבריו מצאתי בירושלמי אמר ר' מנא יש קריעה בלא איבול שכן על אביו ועל אמו קורע אפילו לאחר כמה [ימים] וחייב לקרוע, ואבילות לא ינהוג שכבר נהג בשעת ייאוש דהוי כשעת קבורה. וראייה גמורה מצאתי אני אליעזר בירושלמי הרי שמפנין אותן מקבר לקבר, אית תניי תני משיסתם גולל ראשון ואית תניי תני משיסתם גולל שני, ר' יונה הוה ליה עובדא שאל לר' חנינה חביריהון דרבנין ואמר משיסתם גולל הראשון, ומוכיח התלמוד דהאי דאמר משיסתם גולל השני היינו היכא דפינוהו גולל הראשון בתוך ז' אבל לאחר ז' כבר עברה אבל, והוא שנתנו דעתן לפנותו מגולל הראשון אבל אם לא נתנו דעתן לפנותו מקבר הראשון כשיקברוהו, אע"פ שחזרו ופינוהו משם חל אבילות מסתימת גולל הראשון כהדא גמליאל דיוקנתיה קברוניה (ברסיא) [כורסאי] בתר תלתא יומין איתמלכין מחזרה יתיה אתון שאלון לר' סימון אמר לון ר' סמון בשם ר' יהושע בן לוי מכיון שלא נתתם בדעתכם לפנותו חל אבילות משנסתם גולל ראשון. והכא שעת ייאוש הוי כסתימת הגולל הראשון והוי כאלו (נסתם) [לא] נתנו דעתם לפנותו משם שהרי נתייאשו לגמרי עוד מקבורתו, וגם [אפילו היה דעתם לפנותו לקברו כשימצא הרי] עברו ז' ימי אבילות של גולל הראשון כשקברוהו, הילכך כיון דעבר אבילות עבר ותו לא מידי. ונראה בעיניי דעל זה סמכו זקני אשפירא שהיו אז כשנפטר רבי קלונימוס זקן בר' יצחק והיתה העיר במצור ושמוהו בארון בבית המקוה ומנו לו מיד שבעה ושלשים, אע"פ שהיה דעתם לפנותו משם לאחר המצור כמו שעשו שקברוהו אח"כ (בשפירא) [במגנצא] כיון שלא פנוהו בתוך ז' לגולל הראשון (ופינוהו) [מנו מן הראשון ולא מן השיני כדאמרינן לעיל, אבל אם היו יכולים לפנותו משם בתוך שבעה] מן השיני ודאי [היו] מונין, דהכי תניא באבל רבתי [פרק י'] ר' שמעון אומר קבר שאולה היה לו לרבן גמליאל ביבנה שהיו מכניסין את המת לתוכו ונועלין את הדלת בפניו ועומד בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים ואח"כ מעלין אותו לירושלים נסתם הגולל מכסין את ראשו וכו', אלמא בסתימת גולל דהיינו משקוברין אותו בירושלים חל אבילות מפני שהיה דעתו לפנותו משם (מפנין אותו) מקבר הראשון של יבנה בתוך ז' אבל אין דעתו לפנותו בתוך ז' (וגם לא פינהו משם) מונין מסתימת גולל הראשון. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך. ומהכא נמי שמעינן למת שמוליכין ממקום למקום לקוברו שאע"פ שנתון בארון שקוברין אותו בו, דאין אבילות חל על אבילים שמוליכין אותו עד שיסתם הגולל ונקבר בקרקע, מדקתני ואח"כ מעלין אותו לירושלים נסתם הגולל מכסה את ראשו, אלמא אין סתימת הגולל אלא בקבר, וסתם מת שמוליכין [ממקום] למקום בארון מוליכין אותו ואעפי"כ לא הוי סתימת הארון סתימה אלא עד שיסתם גולל בקבר. ותו מדתני הרי שמפנין אותו מקבר לקבר אית תניי תני משיסתם הגולל הראשון ואית תניי תני משיסתם גולל השני, ש"מ דלא חשוב סתימת הגולל אלא בקבר.
ועתה אפרש דין מוליכין ארון ממקום למקום מתי חלה אבילות עליהן, שכך אחז"ל [ברכות י"ח] שכל זמן שמתו מוטל לפניו לקוברו אונן הוא ולא אבל, הילכך המשלחין מתיהן ע"י שליח מיד כשכסה מהן חל אבילות עליהן דשוב אין מוטל עליהן לקוברו כאילו קבור ונסתם הגולל, כדאמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא נפקותו בתר ערסא [מכי הדריתו] אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנו. ואבילים ההולכים עם המת לקוברו, כל זמן שלא קברוהו הוי מוטל לפניהם ואין אבילות חלה עד שיקברוהו ויסתם הגולל כדאמר לעיל נסתם הגולל מכסה את ראשו. ואם גדול שבאבילים נשאר בבית וקטן ליוה את המת ליקבר, (וא') [אם] היה במקום קרוב מהלך יום א' הגדול שנשאר בבית חלה עליו אבילות מיד וגורר את אחיו הקטן ממנו שהוא במקום קרוב עמו, שאפי' בא ביום הז' אצל הגדול קודם שעמדו מנחמים מאצל הגדול כלומר קודם שהשלים אבילתו משלים עם הגדול ואינו צריך למנות לעצמו כדתניא [מוע"ק כ"א:] ר"ש אומר אפי' בא ביום הז' ממקום קרוב מונה עמהן וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שיש גדול הבית בבית דמשעה שחל עליו אבילות [גורר] את הקטן שבמקום קרוב עמו וא"ר חייא בר גמדא א"ר יוסי והוא שבא ומצא מנחמים אצלו, אבל השלים הגדול אבילות קודם שבא מונה לעצמו. ופסק ר' יוחנן הלכה כר"ש וגם שמואל שהרי אמר הלכה כדברי המקיל באבל, ואע"ג דאמר להו רב לבני [הצלפוני] אתא בגו תלתא לימנו בהדיהו וכו', אין דבריו של רב במקום ר' יוחנן ושמואל. ואם היה גדול הבית בדרך אינו מונה לא עם אותן שבבית לא עם אותן שהלכו לבית הקברות אלא מונה לעצמו, כדאמרי' בירושלמי אבל אם היה גדול המשפחה בא ממקום קרוב מונה לעצמו כהדא ר' מנא אורי לר' [יעקב] ארמנייא כיון שאתה גדול משפחה מנה לעצמך. ואם הלך גדול הבית לבית הקברות, אפילו אותן שבבית נגררין עמו ואין מונין עד שיסתם הגולל, דאמרינן בירושלמי הני שמוליכין אותו ממקום למקום כגון אלו דקברין בבית כהדא, אית תנאי תני אילו שכאן מונין מיציאת המת ואילו משנסתם הגולל ואית תניי תני אילו ואילו מונין משנסתם הגולל, ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי הכל הולך אחר גדול משפחה, ר' אחא בשם ר' יוסי לחומרי מהו לחומרין שאם היה גדול משפחה כאן אילו שכאן מונין משיצא המת ואילו ששם מונין משנסתם הגולל, ואם גדול משפחה שם בבית הקברות אילו ואילו מונין משנסתם הגולל כהדא גמליאל זוגא דמבת אחתיה סלקה הילל אחוה עמה אמר ליה רבי מנא מכיון שאתה גדול משפחה כי סלקת לגבי אחוה שלוף מסנך כלומר נהוג אבילות עמהם והם עמך כי בסתימת הגולל חל אבילות על כלכם. ולפי גירסת וסוגיית הירושלמי צריך לפרש הא דתלמוד דידן הכי איבעיא להו הלך הגדול לבית הקברות מהו ת"ש דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן אף על פי שהלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהן, כלומר הא דאמר ר' יוחנן הוא שיש שם גדול הבית בבית אז גורר לכל עמו בין אותן בבית בין אותן שהן במקום קרוב לבד מאותן שהלכו לקברות שהן אין מונין אלא משיסתם הגולל, ואם הלך גדול הבית לבית הקברות דאין אבילות חלה עליו עד סתימת הגולל מהו שיגרור לאחיו שנשארו בבית ושהם במקום קרוב אחריו או אין נגררין אלא מונין משיצא המת, ת"ש דאמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אף על פי שהלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהם כלומר מונה עמהם והם עמו נגררין אחריו ואין מונין אלא מסתימת הגולל דהכל הולך אחר גדול הבית כדמפרש בירושלמי, והתניא מונה לעצמו גדול הבית שהלך לבית הקברות אלמא אין נגררין עמו אלא מונין לעצמן מיד כשיצא המת, לא קשיא הא דאתא בגו תלתא כלומר אם יכול לבוא בתוך ג' אל (תוך) [מקום] הקבר אז נגררין עמו ואין מונין עד שיסתם הגולל, ואם אינו יכול לבוא אל מקום הקבר בתוך ג' אילו שבבית מונין מיד וגדול הבית שהלך לקברות [מונה] משיסתם ואין נגררין עמו.
<h2>דף כא:</h2>
שאילה להרב ר' אליעזר לימדתנו רבינו כי אבילות אינו חל על מי ששטף בנהר עד שעת יאוש מברייתא דאבל רבתי [פ"ב הל' י"ב] ומירושלמי [מוע"ק פ"ג ה"ה], אך על האנינות דננו בינותינו ולא השוינו, כי אמר ר' יואל אין להן דין אונן ליאסר בבשר ויין, וראייתו כי מים שאין להן סוף אשתו אסורה. והשיבנו חבירנו ר' שלמה הא מסקינן בהדיא בריש מי שמתו [ברכות י"ח.] גבי מתו שלא בפניו דכל זמן [שמוטל] עליו לקברו כמוטל לפניו דמי וראייה מאברהם, ור' יואל אמר לן ההוא כגון שלא מת במים שאין להן סוף. ואני בעוניי השיבותיו אף לפי דבריך אם כן משעת ייאוש נמי אמאי חל עליהם אבילות, הלכך אין הנדון דומה לראייה דאם באבל הקילו להחזיקו במת נקל באשת איש, אלא וודאי כיון דשעת יאוש הוי כסתימת הגולל לחול אבילות אישתכח דקמי הכי הוי אונן. ודיני האנינות לא הרבה הוזכרו בתלמוד זולתי במיעוט המקומות בפרק (קמא) [שלישי] דברכות [שם] ובפסחים [צ"ב.] ובמגילה ובפרק טבול יום [זבחים צ"ט:] ובמועד קטן [כ"ג:] ולא נתבררו שם כל דינין. ורבי הילל מסייע את ר' יואל מיהא דגרסינן בירושלמי [ברכות פ"ג ה"א ובמוע"ק פ"ג ה"ה] משנמסר לרבים חל עליהן אבילות, והאי נמסר לרבים הוא לחזור ולטרוח אחריו. תשובה אתם אשר לבבכם כלב האריה ידעתי כי טעיתם במה שכתבתי בספר שנתתי לחתני שיחיה שמבקשים את מי שנשטף בנהר הרי הן כמי שמתו מוטל לפניו לקוברו, ודימיתם שאסור בבשר ויין כל אותן הימים, הרי תשובתכם בצידכם דקתני [אבל רבתי שם] מי שנפל לים או שטפו נהר אין מונעין מהן כל דבר מאימתי מונין להן משנתייאשו מלבקש, מדקתני [דעד] משנתייאשו מלבקש אין מונעין מהן כ"ד ש"מ דכל דברים הנוהגים במי שמתו מוטל לפניו היינו פטור מקרית שמע ותפילה ותפילין ומכל מצות ואסור בבשר ויין הכא שרי בכל הני. ועוד אמאי לא דייקיתו לישני מי שמתו מוטל לפניו פטור וכו' ותרצה רב אשי דהוא בתרא מי שמתו מוטל לפניו לקוברו לקוברו ולא לבקשו, דלקוברו אסור בכולן דיין ובשר מפכחין את הצער ומשכחין קבורת המת וכן ק"ש ותפילין ומצות, והיה המת מוטל בבזיון ואמרינן [סנהדרין מ"ו.] כל המלין את מתו עובר בעשה [ול"ת] אלא אם כן מלינו לכבודו ואמרינן נמי [מוע"ק כ"ב.] על כל המתים מדחה את המיטה הרי זה משובח. ותדע דיין ובשר אין אסורין אלא משום שלא יפכחו את צערו ולא יעסוק בקבורת המת המוטלת עליו ולא משום אנינות, דהא אם מת לו מת וקברו בחצי היום באותו יום עצמו מותר בבשר ויין לפכוחיה פחדיה, ואי משום אנינות אין אנינות פחות מיום ולילה כדאמרי' בזבחים בפ' טבול יום [צ"ט:], ובל"א אומרים משל צער הנראה לעינים הוא על כל צער, לפיכך צער של מתו מוטל לפניו אין מפכחין כדי שימהר לקוברו אבל לאחר שנקבר מפכחין צערו לאלתר, אבל שטפו נהר שאינו מוטל לפניו לקוברו ואינו מוטל בבזיון ומבקשו לידע אם חי אם מת מותר בכל דברים האסורים במי שמתו מוטל לפניו. ותו הא דאמר בגיטין בפ' כל הגט [כ"ח:] ספינה שאבדה בים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה כיון דמחזקינן לכהן בחזקת מת ולא תאכל אשתו שהיא בת ישראל בתרומה, ה"נ ליתני לא תאכל בשר ויין כל הימים שמבקשין אותו, אלא ש"מ דמותרת ש"מ. וא"ת כיון דקבורתו אינו מוטל עליה לא שייכא בצער ואינו אסורה בבשר ויין, איברא כיון דשייכא באיבול שייכא נמי בצער כל זמן שלא נקבר. ואני לא דימיתי ימים שמבקשין אותו למי שמתו מוטל לפניו אלא לענין אבילות דלא שייך בהו, ולא הוי שמועה רחוקה וצריך למנות משנתייאש ז' ול', דשמועה רחוקה לא הוי אלא לאחר שכלו ימי אבל דהיינו לאחר ל' יום לקבורה ושעת יאוש היא שעת קבורה. וראייה דקרובי ר' הילל דמשנמסר לרבים חל עליהם אבילות, הכי פי' משנמסר המת לרבים להוליכו לקבורה חל על האבילים אבילות כר' אליעזר דאמר [מוע"ק כ"ז.] משיצא מפתח ביתו.
אירע פה במגנצא יהודי אחד שכר קרון לישב עליו עד וורמיישא עם חבילתו ויהי בדרך במלון ויפגע בו הגוי וימיתיהו וישליכהו בנהר רינוס, ביום השלישי ויודע הדבר לבנו שהיה במגנצא שלא בא אביו לוורמיישא והלך אצל שרי העיר וקבל על הקרוני וישלחו לכפר הקרוני לתופשו ונמלט וברח וחיפשו בביתו וימצאו חבילתו ובגדיו ויביאו אותם ויבורר הדבר כי נרצח, ועוד תפסו גוי אחד מכפר אופנהים אגיסו של קרוני והוא הגיד כי קודם שבא לביתו רצחו על שפת הנהר והשליכו שם וזה היה בר"ח טבת, ויהי לפני חדש אדר ויבא בנו לפני זקני מגנצא ויאמר עד הנה הייתי סבור ומחזר להביאו לקבר ישראל והנה עתה נואשתי מלחזור אחריו עוד כי לא ימצא שכבר ארך הזמן קרוב לב' חדשים ולא נמצא, והורה לו חמי ר' אליקים בר' יוסף שבעה ושלשים מעכשיו מהא דתני באבל רבתי [שם] מי שנפל לים או ששטפו נהר או שאכלתו חיה אין מונעין מהן כל דבר מאימתי מונין להם משנתייאשו מלבקש, הנה נתברר שמונין שבעה ושלשים משעת יאוש, וגרסינן בירושלמי במועד קטן [שם] ר' חלבו ורב הונא בשם רב חל יום שמיני שלו להיות בשבת מגלח בע"ש, היך אפשר כלומר וכי אפשר שיחול שמיני שלו בשבת א"כ היה נקבר בשבת והא לא אפשר, ומשני תפתר שגררתו חיה וניתייאשו בשבת מלבקש ולשבת אחרת הוי יום שמיני לייאוש שהוא כקבורה ומגלח ערב שבת, אלמא שעת ייאוש כשעת קבורה. ויש שחולקין על זה ואומרים ה"מ דנתייאש בתוך ל' אבל לאחר ל' הוי כשמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד, ומביאין ראיה מהא [מוע"ק כ':] באתה לו שמועה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית שמועה רחוקה [עולה לו] ואינה נוהגת אלא יום אחד, הכי נמי ימים שביקשו הוי כימי רגל שאין אבילות חלה עליו ויום ייאוש הוי כלאחר הרגל שהוא יום ל' ואין אבילות חל עליו אלא יום אחד. ואני אליעזר אומר אין הנידון דומה לראייה, דהתם גבי שמועה רחוקה היינו טעמא דמשעת קבורה אבילות חלה עליו אלא דלא ידע שינהוג אבילות, הילכך כל ל' יום שהם קרואים אבל כדגרסינן בירושלמי ויתמו ימי בכי אבל משה ימי אלו שבעה אבל ל', וכשנודע לו בתוך ימי ל' של מת (אבילות) חל עליו [אבילות] גמור של ז' ול', [ואם נודע לו] לאחר שכלו אבלו של מת אין עליו אלא יום אחד אבל ואסמכוה רבנן מעצרת שהוא יום אחד דגרסינן בירושלמי ובבבלי והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבל שבעה אי מה חג שמונה אף אבל שמונה א"ל שמיני רגל בפני עצמו וממנו גמרינן לשמועה רחוקה שאינה אלא יום אחד, הילכך בששמע ברגל הואיל ורגל לא נהגא אבילות הוי כמו שלא שמע עד לאחר הרגל שהוא שמועה רחוקה לאחר ל' שכלו ימי אבל שלו ואין נוהג אבילות אלא יום אחד, אבל הכא דנפל למים או אכלו חיה שלא נקבר הוו כל הימים כאלו מתו מוטל לפניו ולקוברו שהרי בכך הוא עסוק, וכל זמן שמתו מוטל לפניו לקוברו אין אבילות חל עליו, וכשנתייאש אין מוטל עליו לקוברו ואין עסוק בכך והוי כיום קבורה, וחל עליו אבילות של ז' ול' הילכך יפה הורה זקן. ועוד שלא מצינו חלוק בייאוש בין תוך ל' לאחר ל' אלא סתם תנא מאימתי מונין להן משנתייאשו ולא חלוק בין תוך ל' לאחר ל'. לאחר שעברו ז' ימי אבלו של בן נמצא אביו בתוך הרינוס מקום שהושלך שם והובל לקבורה. כסבורין העם לומר שצריך לישב עוד ז' כבתחילה דהשתא הוה סתימת הגולל, והורה לו זקן [דאין צריך] רק לקרוע משום דהוי שעת חימום. וסעד לדבריו מצאתי בירושלמי אמר ר' מנא יש קריעה בלא איבול שכן על אביו ועל אמו קורע אפילו לאחר כמה [ימים] וחייב לקרוע, ואבילות לא ינהוג שכבר נהג בשעת ייאוש דהוי כשעת קבורה. וראייה גמורה מצאתי אני אליעזר בירושלמי הרי שמפנין אותן מקבר לקבר, אית תניי תני משיסתם גולל ראשון ואית תניי תני משיסתם גולל שני, ר' יונה הוה ליה עובדא שאל לר' חנינה חביריהון דרבנין ואמר משיסתם גולל הראשון, ומוכיח התלמוד דהאי דאמר משיסתם גולל השני היינו היכא דפינוהו גולל הראשון בתוך ז' אבל לאחר ז' כבר עברה אבל, והוא שנתנו דעתן לפנותו מגולל הראשון אבל אם לא נתנו דעתן לפנותו מקבר הראשון כשיקברוהו, אע"פ שחזרו ופינוהו משם חל אבילות מסתימת גולל הראשון כהדא גמליאל דיוקנתיה קברוניה (ברסיא) [כורסאי] בתר תלתא יומין איתמלכין מחזרה יתיה אתון שאלון לר' סימון אמר לון ר' סמון בשם ר' יהושע בן לוי מכיון שלא נתתם בדעתכם לפנותו חל אבילות משנסתם גולל ראשון. והכא שעת ייאוש הוי כסתימת הגולל הראשון והוי כאלו (נסתם) [לא] נתנו דעתם לפנותו משם שהרי נתייאשו לגמרי עוד מקבורתו, וגם [אפילו היה דעתם לפנותו לקברו כשימצא הרי] עברו ז' ימי אבילות של גולל הראשון כשקברוהו, הילכך כיון דעבר אבילות עבר ותו לא מידי. ונראה בעיניי דעל זה סמכו זקני אשפירא שהיו אז כשנפטר רבי קלונימוס זקן בר' יצחק והיתה העיר במצור ושמוהו בארון בבית המקוה ומנו לו מיד שבעה ושלשים, אע"פ שהיה דעתם לפנותו משם לאחר המצור כמו שעשו שקברוהו אח"כ (בשפירא) [במגנצא] כיון שלא פנוהו בתוך ז' לגולל הראשון (ופינוהו) [מנו מן הראשון ולא מן השיני כדאמרינן לעיל, אבל אם היו יכולים לפנותו משם בתוך שבעה] מן השיני ודאי [היו] מונין, דהכי תניא באבל רבתי [פרק י'] ר' שמעון אומר קבר שאולה היה לו לרבן גמליאל ביבנה שהיו מכניסין את המת לתוכו ונועלין את הדלת בפניו ועומד בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים ואח"כ מעלין אותו לירושלים נסתם הגולל מכסין את ראשו וכו', אלמא בסתימת גולל דהיינו משקוברין אותו בירושלים חל אבילות מפני שהיה דעתו לפנותו משם (מפנין אותו) מקבר הראשון של יבנה בתוך ז' אבל אין דעתו לפנותו בתוך ז' (וגם לא פינהו משם) מונין מסתימת גולל הראשון. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך. ומהכא נמי שמעינן למת שמוליכין ממקום למקום לקוברו שאע"פ שנתון בארון שקוברין אותו בו, דאין אבילות חל על אבילים שמוליכין אותו עד שיסתם הגולל ונקבר בקרקע, מדקתני ואח"כ מעלין אותו לירושלים נסתם הגולל מכסה את ראשו, אלמא אין סתימת הגולל אלא בקבר, וסתם מת שמוליכין [ממקום] למקום בארון מוליכין אותו ואעפי"כ לא הוי סתימת הארון סתימה אלא עד שיסתם גולל בקבר. ותו מדתני הרי שמפנין אותו מקבר לקבר אית תניי תני משיסתם הגולל הראשון ואית תניי תני משיסתם גולל השני, ש"מ דלא חשוב סתימת הגולל אלא בקבר.
ועתה אפרש דין מוליכין ארון ממקום למקום מתי חלה אבילות עליהן, שכך אחז"ל [ברכות י"ח] שכל זמן שמתו מוטל לפניו לקוברו אונן הוא ולא אבל, הילכך המשלחין מתיהן ע"י שליח מיד כשכסה מהן חל אבילות עליהן דשוב אין מוטל עליהן לקוברו כאילו קבור ונסתם הגולל, כדאמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא נפקותו בתר ערסא [מכי הדריתו] אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנו. ואבילים ההולכים עם המת לקוברו, כל זמן שלא קברוהו הוי מוטל לפניהם ואין אבילות חלה עד שיקברוהו ויסתם הגולל כדאמר לעיל נסתם הגולל מכסה את ראשו. ואם גדול שבאבילים נשאר בבית וקטן ליוה את המת ליקבר, (וא') [אם] היה במקום קרוב מהלך יום א' הגדול שנשאר בבית חלה עליו אבילות מיד וגורר את אחיו הקטן ממנו שהוא במקום קרוב עמו, שאפי' בא ביום הז' אצל הגדול קודם שעמדו מנחמים מאצל הגדול כלומר קודם שהשלים אבילתו משלים עם הגדול ואינו צריך למנות לעצמו כדתניא [מוע"ק כ"א:] ר"ש אומר אפי' בא ביום הז' ממקום קרוב מונה עמהן וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שיש גדול הבית בבית דמשעה שחל עליו אבילות [גורר] את הקטן שבמקום קרוב עמו וא"ר חייא בר גמדא א"ר יוסי והוא שבא ומצא מנחמים אצלו, אבל השלים הגדול אבילות קודם שבא מונה לעצמו. ופסק ר' יוחנן הלכה כר"ש וגם שמואל שהרי אמר הלכה כדברי המקיל באבל, ואע"ג דאמר להו רב לבני [הצלפוני] אתא בגו תלתא לימנו בהדיהו וכו', אין דבריו של רב במקום ר' יוחנן ושמואל. ואם היה גדול הבית בדרך אינו מונה לא עם אותן שבבית לא עם אותן שהלכו לבית הקברות אלא מונה לעצמו, כדאמרי' בירושלמי אבל אם היה גדול המשפחה בא ממקום קרוב מונה לעצמו כהדא ר' מנא אורי לר' [יעקב] ארמנייא כיון שאתה גדול משפחה מנה לעצמך. ואם הלך גדול הבית לבית הקברות, אפילו אותן שבבית נגררין עמו ואין מונין עד שיסתם הגולל, דאמרינן בירושלמי הני שמוליכין אותו ממקום למקום כגון אלו דקברין בבית כהדא, אית תנאי תני אילו שכאן מונין מיציאת המת ואילו משנסתם הגולל ואית תניי תני אילו ואילו מונין משנסתם הגולל, ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי הכל הולך אחר גדול משפחה, ר' אחא בשם ר' יוסי לחומרי מהו לחומרין שאם היה גדול משפחה כאן אילו שכאן מונין משיצא המת ואילו ששם מונין משנסתם הגולל, ואם גדול משפחה שם בבית הקברות אילו ואילו מונין משנסתם הגולל כהדא גמליאל זוגא דמבת אחתיה סלקה הילל אחוה עמה אמר ליה רבי מנא מכיון שאתה גדול משפחה כי סלקת לגבי אחוה שלוף מסנך כלומר נהוג אבילות עמהם והם עמך כי בסתימת הגולל חל אבילות על כלכם. ולפי גירסת וסוגיית הירושלמי צריך לפרש הא דתלמוד דידן הכי איבעיא להו הלך הגדול לבית הקברות מהו ת"ש דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן אף על פי שהלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהן, כלומר הא דאמר ר' יוחנן הוא שיש שם גדול הבית בבית אז גורר לכל עמו בין אותן בבית בין אותן שהן במקום קרוב לבד מאותן שהלכו לקברות שהן אין מונין אלא משיסתם הגולל, ואם הלך גדול הבית לבית הקברות דאין אבילות חלה עליו עד סתימת הגולל מהו שיגרור לאחיו שנשארו בבית ושהם במקום קרוב אחריו או אין נגררין אלא מונין משיצא המת, ת"ש דאמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אף על פי שהלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהם כלומר מונה עמהם והם עמו נגררין אחריו ואין מונין אלא מסתימת הגולל דהכל הולך אחר גדול הבית כדמפרש בירושלמי, והתניא מונה לעצמו גדול הבית שהלך לבית הקברות אלמא אין נגררין עמו אלא מונין לעצמן מיד כשיצא המת, לא קשיא הא דאתא בגו תלתא כלומר אם יכול לבוא בתוך ג' אל (תוך) [מקום] הקבר אז נגררין עמו ואין מונין עד שיסתם הגולל, ואם אינו יכול לבוא אל מקום הקבר בתוך ג' אילו שבבית מונין מיד וגדול הבית שהלך לקברות [מונה] משיסתם ואין נגררין עמו.
